ארכיאולוגיה בצל הסכסוך
- מסילוואן להר הבית
- סילוואן (עיר דוד)
- ירושלים (העיר העתיקה)
- בתי קברות
באגן ההיסטורי - גנים לאומיים במזרח ירושלים
- נחל רפאים
(אל-וולג'ה ובתיר) - הגדה המערבית
בין קדושה לתעמולה (חזרה לתפריט הראשי »)
ארכיאולוגיה במקומות הקדושים המרכזיים בעיר העתיקה
1. הקדמה
תפילה בשטח החפירות 'העופל'
אתר קדוש, גם אם הוא נבנה לפני אלפי שנים, נתפס בציבור כקדוש קודם שהוא נתפס כעתיק. כיוון שרוב הציבור ובמיוחד המאמינים תופסים את האתר על פי משמעותו הדתית, הניסיון לדון באתר על פי חשיבותו הארכיאולוגית לעולם לא יהיה מנותק מהאמונה הקשורה במקום. לאתרים הקדושים בעיר העתיקה יש מקום מרכזי במאבק הפוליטי. כל צד מדגיש את חשיבותה הדתית של העיר העתיקה למורשתו, ומתבסס על הדת שרוב עמו מזוהה אתה. כך אתרים קדושים ליהדות נתפסים כנכסים ישראלים, ואתרים קדושים לאסלאם נתפסים כנכסים פלסטיניים. באתרים נוצריים רבים אוחזים מוסדות כנסייתיים שונים, בהתאם למסדר ולקבוצה הדתית השולטת בהם.
במסמך זה אנו מתרכזים בשלושת האתרים הקדושים המרכזיים בעיר העתיקה: חארם אל שריף-הר הבית למוסלמים וליהודים, הכותל המערבי ליהודים וכנסיית הקבר לנוצרים. אנו בוחנים את הפעילות הארכיאולוגית בהם, וכיצד פעילות זאת משפיעה על המצב הפוליטי-חברתי בעיר העתיקה. האירועים באתרים הקדושים משפיעים על מיליארדי מאמינים בעולם כולו ולכן חורגת חשיבותם של הפעולות הארכיאולוגיות ושל שימור העתיקות הרבה מעבר למקום הפעילות עצמו. במקומות אלה אי אפשר להפריד את הדתיוהפוליטי מן המחקר המדעי , ולכן , לדעתנו, כל מחקר וכל פעילות באתרים אלה נגועים בפוליטיקה.
2. הר הבית-חארם אל שריף
חארם אל שריף-הר הבית
המבנים הקדומים ביותר בעיר העתיקה העומדים על תִלם עד היום הם מסגד אל אקצא ומבנה כיפת הסלע הנמצאים במתחם הר הבית-חראם אל שריף. שניהם נבנו במאה השביעית, ככל הנראה על ידי הח'ליף האומאיי עבד אל מלכ. רוב האדריכלות באתר היא מהתקופות המוסלמיות, והאחריות על המקום היא של הווקף המוסלמי. המוזיאון במתחם נקרא המוזיאון המוסלמי, והוא מציג מגוון ממצאים ופרטי אמנות מהתקופות המוסלמיות. מאז שנת 1967 המקום מנוהל כאוטונומיה דתית מוסלמית, ולמעשה אין במקום פיקוח ארכיאולוגי. בעקבות הסכמי אוסלו במשך פרק זמן קצר, היה שיתוף פעולה בין רשות העתיקות ובין הווקף המוסלמי.
בשנת 1996 בעקבות פתיחת מנהרת הכותל לעבר הוויה דולורוזה, החלו מהומות שגרמו למותם של עשרות ישראלים ופלסטינים. לאחר המהומות צמצמה רשות העתיקות את הפיקוח הארכיאולוגי בהר הבית-חראם אל שריף. אנשי רשות העתיקות מעידים שהחל משנת 1996 יש קושי ביישום הפיקוח הארכיאולוגי על הר הבית-חראם אל שריף.[1] שיאן של עבודות הווקף היו הכשרת החללים המכונים אורוות שלמה בחלקו הדרומי של המתחם, והפיכתם למסגד. במקום העבודה נפתח פתח רחב בפינה הדרומית מזרחית של החלל. הפתח נפער על ידי כלים מכאניים וגרם הרס רב של עתיקות. דו"ח מבקר המדינה משנת 2011 מעיד על ליקויים בעבודות הפיקוח ובקבלת רישיונות לביצוע עבודות פיתוח בהר הבית בשנים 2007-2001: 'ליקויים משמעותיים נמצאו בביצוע הפיקוח על רוב העבודות שנעשו בשנים שבהן התמקדה הביקורת (2007-2001). עבודות אלה נעשו ללא תיאום עם הרשויות העוסקות באכיפת החוק בהר הבית וללא קבלת אישורים והיתרים כנדרש'.[2]
חזית מסגד אל אקצא
יש קושי להעריך את מידת הרס העתיקות בהר הבית משתי סיבות עיקריות: האחת - הווקף המוסלמי איננו מספק נתונים מדויקים, כמו כמה שטח נחפר, לאיזה עומק ואיזה ממצאים נחשפו. השנייה - הביקורת הרבה על ההרס באתר ודאי מושפעת ממשאלת הלב של רבים השואפים לריבונות ישראלית מלאה בהר הבית, ובה בעת, הווקף פועל במודע לחזק את האחיזה המוסלמית בהר, ולכן שיקולים בדבר הגנה על עתיקות עומדים בסתירה לשיקוליו הפוליטיים.
משנת 2005 ועד היום מתנהל מיזם (פרויקט) 'סינון העפר מהר הבית' בתור פעילות חווייתית לתלמידים ולמבקרים. במיזם תומכת עמותת אלע"ד (עמותה של מתנחלים המנהלת גם את מרכז המבקרים בהר הזיתים ואת האתר הארכיאולוגי 'עיר דוד'). סינון העפר נעשה למרגלות שכונת א-טור, מחוץ לעיר העתיקה, בשטח המכונה 'עמק צורים'. מיזם הסינון אינו חפירה ארכיאולוגית, ואין לו כל ערך מדעי. במיזם זה, שנועד לחשוף שרידים מבית המקדש או שרידים יהודים חשובים אחרים, ניברר יחסית מעט מאוד חומר, ואין הוא מספק מידע אמין על עוצמת ההרס בהר הבית. זוהי דוגמה למיזם המשלב דאגה לעתיקות עם שיקולים דתיים, לאומיים ופוליטיים.[3]
1. ^ ג' אבני וי' זליגמן, הר הבית 2001-1917 – תיעוד, מחקר ושמירת עתיקות, ירושלים, 20012. ^ דו"ח מבקר המדינה לשנת 2010, 'סוגיית העבודות בהר הבית', 2011, עמ' 1844-1843
3. ^ ג' ברקאי, וצ' צוויג, 'פרויקט סינון העפר מהר הבית', חידושים בחקר ירושלים, א' ברוך, צ' גרינהוט, א' פאוסט (עורכים), תשס"ו, 2006
3. רחבת הכותל
הכותל המערבי
הקרן למורשת הכותל המערבי אחראית על רחבת הכותל ועל מנהרות הכותל. הקרן היא עמותה ממשלתית באחריות משרד ראש הממשלה, ומממנים אותה הממשלה ותורמים פרטיים. חפירות מנהרות הכותל החלו מיד לאחר מלחמת ששת הימים. החפירות נעשו באמצעות משרד הדתות ולא על פי כללים ארכיאולוגים מדעיים. במקום חפירה ארכיאולוגית מסודרת הוחלט להציב ארכיאולוג שיפקח על העבודות. פרסומים של ארכיאולוגים שהיו מעורבים בעבודות מנהרות הכותל מעידים שהמידע לוקה בחסר מכיוון שהופק על סמך פיקוח ארכיאולוגי ולא על סמך חפירה מדעית מסודרת.[4] פיקוח ארכיאולוגי מאפשר לעקוב אחרי עבודות הפיתוח והחפירה, אולם אינו מהווה תחליף לפעילות מדעית, ואין המסקנות מפיקוח שוות ערך לעבודה ארכיאולוגית מסודרת.
משנת 2005 ועד לימינו, החפירות הארכיאולוגיות הגדולות והרחבות ביותר בעיר העתיקה נעשות ברחבת הכותל או במנהרות הכותל, באמצעות רשות העתיקות ובאחריות של הקרן למורשת הכותל ובמימונה.
בשנת 2005 החלה רשות העתיקות בחפירה בחלק המערבי של רחבת הכותל. החפירה התנהלה, ברציפות כמעט, משנת 2005 ועד שנת 2009 בשטח של כ-1.5 דונם.[5] חפירת רחבת הכותל חשפה שרידים של שכונת המוגרבים שהרסה מדינת ישראל בשנת 1967 ושרידים קדומים עד למאה השביעית לפנה"ס. הקרן למורשת הכותל מתכננת לבנות מעל שטח החפירות מוזיאון בן שלוש-ארבע קומות. קבוצת ארכיאולוגים יצאה נגד המיזם, בטענה שהבנייה תפגע בממצא הארכיאולוגי,[6] אולם התכנית אושרה בל זאת להפקדה בוועדה המחוזית. המבנה המתוכנן יעמוד מול מתחם מסגד אל אקצא.
אנשי הקרן למורשת הכותל מצהירים בבירור שמטרתן של החפירות לחשוף שרידים מימי בית המקדש השני.[7] אנשי הקרן למורשת הכותל רואים בחשיפתם של שרידים מהתקופות המזוהות עם העבר היהודי, כגון ימי ממלכת יהודה (מאות 10- 6 לפנה"ס) ותקופת בית שני (מאה שניה לפנה"ס-מאה ראשונה לספירה), את מטרתן העיקרית של החפירות. באופן זה שרידי העבר יכולים להתחבר לאמונה היהודית היום, וליצור הרגשה של קשר ישיר בין עבר יהודי לפני אלפיים שנה ובין ימינו. הצהרות אלו לא עולות בקנה אחד עם הצהרות של אנשי רשות העתיקות אשר טוענים שהחפירות עוסקות בכל התקופות, ואין מטרתן לחשוף תקופה מסוימת דוקא ולהתעלם מתקופה אחרת.[8] אפשר לומר, לאחר עשרות שנים שבהן החפירות שבאחריות משרד הדתות ובאחריות הקרן למורשת הכותל נעשות בתנאי חפירה שאינם ראויים, שאין ביכולתה של רשות העתיקות להכריע נגד החלטות אנשי הדת בכותל, במציאות הפוליטית היום. מניסיון השנים סביר להניח שבעלי הממון ומקבלי ההחלטות מטעם הקרן למורשת הכותל יקבעו את מסלול הביקור במנהרות, ויחליטו אילו תקופות ואילו פירושים להציג למבקר.
4. ^ ד' בהט, 'מנהרות הכותל המערבי', קדמוניות 102-101 ,תשנ"ג,1993, עמ' 48-385. ^ ש' וקסלר וא' און, ירושלים - חפירות רחבת הכותל, ח"א 121, 2009
6. ^ נ' חסון, 'ארכיאולוגים מתריעים: הקמת מוזיאון ברחבת הכותל תפגע ברחוב רומי עתיק', הארץ, 27 ביוני 2010
7. ^ דברי רב הכותל ואחרים בתוכנית:'הכול על הכותל', המקור, ערוץ 10, 18 במאי 2011
8. ^ י' רוזנר: 'הכול על הכותל', המקור, ערוץ 10, 18 במאי 2011
4. כנסיית הקבר
בתי הרובע המוסלמי על רקע גגות כנסיית הקבר
הכנסייה ממוקמת ברובע הנוצרי והאחריות עליה מחולקת בין כמה עדות: יוונים-אורתודוקסים, ארמנים, קופטים, אתיופים, קתולים וסורים. הכנסייה נבנתה במאה הרביעית ומאז עברה שיפוצים, שינויים, הרס ובנייה מחדש. הכנסייה כפי שהיא היום מבוססת על הבנייה מהתקופה הצלבנית.[9]
על אף ההכרה שכנסיית הקבר היא אחד האתרים העתיקים והחשובים בעיר העתיקה, מעורבותה של רשות העתיקות ושל הגופים הרשמיים בפיתוח ובחפירות בכנסייה תלויה פעמים רבות בתנאים ובהסכמים עם העדות השונות. כך למשל, במשך עבודות שיפוץ שנעשו בקפלה של ורטן הקדוש (שטח בחלקה הפנימי של הכנסייה, פנימה מקפלת הלנה) מנובמבר 1975 ועד לפברואר 1976, הוזמנו ארכיאולוגים לפקח על העבודות רק לאחר סיום ביצוען. הפרסום המדעי התבסס על איסוף מידע ועל תיעוד של השרידים בשטח, רק לאחר מעשה.[10]
עבודות שיפוץ בכנסיית הקבר
בשנת 1996 נערכה חפירה ארכיאולוגית באמצעות רשות העתיקות במתחם הכנסייה הקופטית של כנסיית הקבר ובמימון הכנסייה הקופטית. החפירה החלה בשל סכסוך בין בעל חנות אשר פרץ חלל מתחת לרצפת חנותו.[11] אנשי הכנסייה הקופטית טענו שהחלל שייך להם. הסכסוך הוביל להתערבות הרשות הפלסטינית, ממשלת מצרים, ממשלת ישראל ובית המשפט הישראלי. בגלל הסכסוך ובגלל הרצון של אנשי הכנסייה להוכיח בעלות על החללים התת קרקעיים, הוזמנו אנשי רשות העתיקות לערוך חפירות ארכיאולוגיות במקום. הזמנתו של גוף ממשלתי-מקצועי נועדה להוכיח שהכנסייה היא בעלת החזקה בחללים. בעיקרון, בשל המאבק המשפטי בדבר הבעלות על האדמה, צריכה הייתה רשות העתיקות לבדוק מי בעל האדמה ולחכות לסיום הסכסוך המשפטי. עד אז צריכה הייתה למנוע כל בנייה או חפירה במקום. אך למרות זאת, החליטה הרשות לערוך חפירה ארכיאולוגית במקום, ובכך לשתף פעולה עם הכנסייה הקופטית ובעקיפין להכיר בדרישות הבעלות שלה על השטח. בחפירה נחשפו שרידים ובהם חציבות ומבנים מהתקופה הביזנטית, כנסייה מהתקופה הערבית הקדומה ומבנה קמרונות מהתקופה הצלבנית.[12]
המאבק בין העדות על שטח ועל שליטה בכנסיית הקבר, והמאבק בינם לבין בעלי נכסים הצמודים לכנסייה אינו מאפשר פיקוח על הכנסייה, מחקר בה ושימור שלה כפי שנדרש באתר בעל חשיבות כה יוצאת דופן.
9. ^ ה' גבע, 'ירושלים, כנסיית הקבר הקדוש' האנציקלופדיה החדשה לחפירות ארכיאולוגיות בארץ ישראל, א' שטרן (עורך),כרך 2, עמ' 705-70310. ^ מ' ברושי וג' ברקאי, "חפירות בקפלה של ורטן הקדוש בכנסיית הקבר", ארץ ישראל י"ח, (ספר אביגד), 1985
11. ^ ניר חסון, 'הסכסוך על המרתף מתחת לכנסיית הקבר', הארץ, 18 בדצמבר 2009.
12. ^ ג' אבני וג' זליגמן, "ירושלים, כנסיית הקבר הקדוש" חדשות ארכיאולוגיות 111, 2000, עמ' 91
5. נשות הכותל, ארכיאולוגיה וקדושה
נשות הכותל בשעת תפילה במרכז דוידסון
במקומות הקדושים הרבים של הדתות והעדות השונות בעיר העתיקה, יש הפליית נשים בשם הדת או האמונה, החל באזור המוקצה לנשים לתפילה וכלה במעמדן בטקס התפילה. אחת הקבוצות היחידות הנאבקות בהפליה הזו השואפת לקבל את זכויותיה הן 'נשות הכותל'.[13] קבוצה של נשים דתיות מכמה זרמים ביהדות הנאבקת יותר מ-20 שנה על זכותן להתפלל בכותל על פי אמונתן. נשות הכותל דרשו להתפלל עטופות טלית פעם בחודש, שעות מספר בבוקר, ברחבת הנשים. בקשה זאת נתפסה בתור איום על ההגמוניה של הממסד האורתודוכסי בשטח הכותל המערבי, ואנשי דת, רבנים ופוליטיקאים התנגדו נחרצות לזכותן זו.
לאחר מאבק משפטי ארוך שראשיתו בשנת 1989[14]. החליט בג"ץ בשנת 2000, בהרכב מורחב של 9 שופטים, שלא לאפשר לנשות הכותל להתפלל כרצונן ברחבת הכותל.[15] לחלופין הוחלט להכשיר בעבורן רחבת תפילה בשטח החפירות הארכיאולוגיות של מרכז דוידסון – בשטח המכונה 'קשת רובינסון'.
לאחר מלחמת ששת הימים בשנת 1967 הוחלט שבשטח שמדרום לשער המוגרבים יחפרו חפירות ארכיאולוגיות, ובשטח ממערב יהיה מתחם התפילה של הכותל המערבי. אזור קשת רובינסון נמצא בשטח שיועד למחקר ארכיאולוגי. ההחלטה להכשיר את אתר העתיקות לתפילה מעלה כמה שאלות: האם שטחי החפירה משנים את ייעודם והופכים לאתרי דת? האם נשות הכותל נחשבות קבוצה פסולה ביהדות האורתודוקסית-ממסדית, ולכן אין תפילתן באתר עתיקות נתפסת בתור פעולה באתר קדוש? האם חשיבותם של אתרי עתיקות משנית לאינטרסים דתיים ופוליטיים מקומיים?
נדמה שלפחות על השאלה האחרונה התשובה חיובית: בשנת 1995 טענה רשות העתיקות שאי אפשר לערוך תפילה בשטח אתר העתיקות: "לא נראה שבשטח זה אפשר יהיה לקיים תפילות בצורה כל שהיא", נאמר בתשובה של רשות העתיקות לבג"ץ.[16] אך כשהתארך המאבק המשפטי הוחלט להכשיר את שטח העתיקות למקום תפילה.[17] הפתרון המוצע לשנות את ייעודו של אתר עתיקות לאתר תפילה מעידים על ההיררכיה באתרי הקודש: אנשי הדת, אינטרסים פוליטיים, הציבור הרחב, הנשים והעתיקות. במובן הזה מעמדן של העתיקות כמו של הנשים, כפוף לאינטרסים של קבוצות דת ושל פוליטיקאים.
14. ^ בג"ץ -257/89
15. ^ בג"ץ 4128/00
15. ^ בג"ץ 3358/95
15. ^ בג"ץ 4128/00
6. סיכום
לכאורה שאלות על אופן החפירה הארכיאולוגית, על רמתה המדעית ועל מקצועיותם של החופרים הן עניינן של הקהילה הארכיאולוגית. אולם כאשר המקומות הקדושים מוצגים כנכס פוליטי השייך ללאום מסוים, וכאשר העתיקות הן רק מקצת מן האמצעים לחיזוק צד אחד על חשבון הצד האחר, יש למחקר הארכיאולוגי חלק חשוב ומרכזי בחיזוק הנרטיב הנבחר.
עצמת החשדנות, העוינות והסגירות באתרי הקודש היא אולי הגבוהה ביותר בעיר העתיקה, ולכן כל פעילות חד צדדית, אפילו שיפוץ מבנה, מעצימה עוד יותר את המתח בין הצדדים. במציאות זו פעילות ארכיאולוגית עצמאית, השואבת את כוחה מכלל הציבור ומכלל העמים, הדתות והמגזרים, יכולה לשמש חלופה למצב שהארכיאולוגיה באתרים הקדושים היא בת ערובה במאבקי דת ופוליטיקה.
שיתוף גורמים בינלאומיים והידברות בין-דתית ובין עדתית הינם חיוניים לא רק כדי להגן על העתיקות מפגיעה פיזית, אלא גם כדי להגן, במידה מסוימת, על העתיקות משימוש בידי קיצוניים ולאומניים. שרידי העבר יכולים לשמש את הקיצוניים ולהעצים את הסכסוך הפוליטי, או לחילופין להציג סיפור מורכב ורב תרבותי על העבר. הצגה מורכבת של הדברים יכולה להפוך את העתיקות לנכס חשוב ובעל משמעות לכלל התושבים והמבקרים, ולהנמיך את להבות הסכסוך. במציאות של ימינו, נדמה שידיהם של המתונים על התחתונה.
