חשיפה קיצונית: ארכיאולוגיה בירושלים, 1967—2008 ד"ר רפי גרינברג, אוניברסיטת ת"א
1. מבוא
2. שלב א: הגשמת זכות השיבה
3. שלב ב': ארכיאולוגיה קטנה וחכמה
4. שלב ג: משוכנעים בצדקתם
5. סיכום: האם ארכיאולוגיה יכולה לקדם את השלום בירושלים?

מבוא

באוגוסט 1909 החל מונטגיו פארקר, הרפתקן אנגלי וארכיאולוג מטעם עצמו, לחפור סדרה של מחילות ומנהרות ליד מעיין הגיחון ובריכת השילוח (סילברמן 1982: 180-188). תקוותו, אשר ניזונה ממחקריו של מלומד פיני בעל נטיות מיסטיות, היתה לגלות נתיב לליבו של הר הבית – אל-חראם אל-שריף בפי המוסלמים – שם ייחשפו אוצרות מקדש שלמה. לאחר מספר עונות חפירה חסרות תכלית שבהם תעד את מפעלי המים הקדומים של ירושלים בצוותא עם הארכיאולוג הירושלמי הדגול של אותם ימים, האב לואי ונסן (תיאוריו של ונסן הפכו לימים לאבן-יסוד במחקרי מפעלי המים), החליט פארקר, בחודש אפריל 1911, לקצר הליכים על ידי שיחוד פקידי וואקף כדי שירשו לו לחדור לחללים המצויים מתחת לחראם עצמו. השערוריה אשר פרצה כאשר נתגלה העניין סופה שהביאה לבריחת משלחתו של פארקר מזעם השלטונות העות'מאניים.

בחודש מרס 2007, 96 שנה לאחר המפלה של פארקר, ובנסיבות שאפשר לראותן כצירוף מקרים ביזארי—אם לא תוצאה של חוש דק לאירוניה היסטורית (דבר הנתון בספק, בהתחשב באישים הנוגעים בדבר)—הוזמנו בשנית פקידים טורקיים כדי לפקח על חפירות בחראם. ובעוד חפירות אלה, של רשות העתיקות הישראלית, לא היו בגדר ציד-אוצרות בסגנונו של פארקר, הרי שבאותה עת ממש עסקה משלחת אחרת של רשות העתיקות בחפירתה של מנהרה באיזור בריכת השילוח, וכבר נשמעה התקווה כי מנהרה זו תושלם ותחתור מתחת לבתי הכפר סילואן (כפר השילוח) עד למרגלות הר הבית ממש.

חפירות שער המוגרבים ובריכת השילוח הן האחרונות בסידרה ארוכה של חפירות אשר נערכה מאז 1967 על ידי ארכיאולוגים ישראלים בירושלים "המאוחדת". תומכיה מכנים סדרה זו כמהפכנית, ומונעת על ידי "רוח אקדמית חופשית ותחושה עמוקה של אחריות שנושאים החוקרים העוסקים בה" (גבע 1994: xiv). מבקריה רואים בחפירות מפעל של שינוי פני העיר "המשולב במפעל היהודי-הקולוניאלי-הלאומי" (אל-חאג' 1998). מידת האמת בהתייחסויות אלה, שאינן סותרות זו את זו, תלוייה כנראה בעמדת המתבונן. על אף המסגרת החוקית האחידה של החפירות בירושלים, אין בהן הסתכלות אחידה ואין הן נערכות מכוחה של תוכנית-אב כלשהי. חופרים שונים—ויתירה מזה, גופי פיתוח שונים—עובדים למען מטרות שונות בירושלים, וזאת באמצעים מגוונים.

בעמודים הבאים אתמקד במגמות של השנים האחרונות בארכיאולוגיה של ירושלים. במובנים מסוימים תהיה בכך מעין השלמה של ביקורתה של אל-חאג', אשר נכתבה לפני עשור (1998), ובמובנים אחרים, תהא זו ביקורת על הביקורת. בניגוד לאל-חאג', אטען כי הדרך שבה תעשיית התיירות מציגה את עתיקות ירושלים אינה קנה מידה נאות להערכת המעשה הארכיאולוגי. אך כמותה אבקש להראות כיצד הארכיאולוגיה ממשיכה לשמש לשם קידום נרטיבים חד-צדדיים בידי בעלי עניין בעיר.

היות שכל מעשה ארכיאולוגי נטוע בהוויה חברתית, מן הראוי להבהיר מספר עובדות יסוד הנוגעות לירושלים. אוכלוסיית ירושלים רבתי (המאוחדת) היא כ-730,000 נפש. אותה ניתן לחלק לשלושה מרכיבים עיקריים: האוכלוסייה הפלסטינית, המונה כ-34% מהסך הכולל, האוכלוסייה החרדית, כ-21%, והמרכיב היהודי-ציוני (מדתיים אורתודוכסים ועד חילונים), המונה כ-45% (כל המספרים משוערים, ומתבססים על נתונים המצויים באתר האינטרנט של מכון ירושלים לחקר ישראל, http://www.jiis.org.il). המרכיב הפלסטיני הוא גם העני ביותר במונחים של הון כלכלי, תרבותי ופוליטי, כתוצאה הן של פערי הכוח מהותיים וחוסר העצמה (להוציא מעט יוצאים מן הכלל, פלסטינים תושבי מזרח ירושלים אינם אזרחים, ואין להם זכות בחירה למוסדות הלאומיים), והן של החלטה עקרונית של הפלסטינים שלא לשתף פעולה עם שלטון הנתפס בעיניהם כשלטון כיבוש. המרכיב השני עני כמעט כמו הראשון במונחים כלכליים, אך השכיל לנצל את עוצמתו הדמוגרפית ואת המשמעת הפנימית שלו על מנת להפוך לגורם הפוליטי הדומיננטי בעיר. המרכיב השלישי עדיין מהווה את עמוד השדרה הכלכלי והתרבותי של העיר, ומחזיק בעמדות הכוח המסורתיות של האליטה הישראלית, ביניהם האוניברסיטה העברית וחלק ניכר ממוסדות הממשלה.

מבחינת זיקתן לארכיאולוגיה, אפשר לאפיין את שתי הקבוצות הראשונות כאדישות במידה שווה: מעולם לא נזקקו הפלסטינים ואף לא החרדים לארכיאולוגיה כדי להצדיק את נוכחותם בת מאות השנים בעיר. הארכיאולוגיה רלבנטית רק לקבוצה השלישית, הנחלקת אף היא לכמה תת-קבוצות בעלות זיקה שונה למסורת ולדת ולמעמדות סוציו-אקונומיים שונים. אפשר לקבוע אפוא, כי הארכיאולוגיה היא בעלת משמעות כלשהי רק למיעוט קטן בתושבי העיר. אולם מיעוט זה מייצג פוטנציאל עניין רחב בהרבה של ישראלים המתגוררים מחוץ לעיר, שלא לדבר על הקהילה הבינלאומית. במילים אחרות, חופריה האקדמיים של ירושלים מייצגים את האינטרס של החברה החילונית בישראל, על אף שקהילה זו נוטה להדיר רגליה מן העיר.

כנציגי גישה אקדמית וחילונית להיסטוריה של ירושלים, חופריה הישראלים של העיר מוצאים את עצמם בעמדה ייחודית: כללי המדע והכשרתם המקצועית דורשים מהם לקיים גישה חסרת-פניות למעשה החפירה ולפרשנות, בעוד היזמים העיקריים של החפירות—גופי הפיתוח, פקידי ציבור, מממנים ותעשיית התיירות—מצפים לתוצאות שיאששו את תפיסותיהם לגבי תולדות ירושלים. ההיסטוריון יעקב שביט, אשר חקר את יחסה של החברה הישראלית לארכיאולוגיה, מציע מינוח שיש בו כדי לסייע לנו בהבנת הדרך שבה פתרו ארכיאולוגים את הדיסוננס המקצועי שלהם. שביט (1997) מציע להבחין בין ארכיאולוגיה "גדולה" לארכיאולוגיה "קטנה" (באנלוגיה להתייחסותו של רוברט רדפילד למסורת הגדולה והמסורת הקטנה באנתרופולוגיה). הארכיאולוגיה הקטנה היא זו שבה נוקטים ארכיאולוגים בשמשם בעלי מקצוע; זוהי שפת השיח הפנימי שלהם. הארכיאולוגיה הגדולה היא הנרטיב הפופולארי והלשון הלא-מקצועית שבה משווקים את הארכיאולוגיה לציבור הרחב. הארכיאולוגיה הקטנה היא זו הזוכה למעמד גבוה יותר בסביבה המקצועית, בעוד הארכיאולוגיה הגדולה היא זו המשמנת את גלגלי התמיכה הציבורית והכספית.

התיאוריה הביקורתית חשפה זה מכבר את האשליה הטמונה בניסיון לקיים שני מעגלי-שיח מנותקים זה מזה באותו שדה פעולה, שלא לומר במחשבתם של אינדיבידואלים העוסקים בפרקטיקה המקצועית. אף על פי כן, האמונה כי ביכולתם של ארכיאולוגים לעשות במלאכתם על פי כללים המנותקים לגמרי מן המוטיבציות האישיות שלהם, ממקורות המימון שלהם או מן ההקשר החברתי והפוליטי שבו הם פועלים היא עיקרון מרכזי אצל רבים מעמיתיי (מזר 1990: 32; בן-תור 1992: 9; גבע 1994). בהתאם לאמונה זו, רבים מחופרי ירושלים נמנעו מן העיסוק בהצגת ממצאי החפירות לציבור, ותרומתם מסתכמת לעיתים קרובות בהספקת ממצאים לתצוגה ובכתיבת תיאורים טכניים של עבודתם.

אפשר להבחין בכמה שלבים בהתנהלות הארכיאולוגית בירושלים מאז 1967. שני השלבים הראשונים, המשתרעים פחות או יותר על שלושת העשורים הראשונים של הנוכחות הישראלית בעיר המזרחית, מתאפיינים בגישה 'ממלכתית', כלומר, הם תוצאה של מדיניות הממשלה וההנהגה העירונית; השלב השלישי, הנמשך זה כעשור, מתאפיין בגישה סקטוריאלית, כלומר הוא מתנהל בצל לחצים המופעלים על ידי קבוצות של בעלי עניין—במיוחד קבוצות מן הימין האידיאולוגי-דתי—על שלטון ההולך ונעשה פחות ריכוזי. בדיון להלן אתייחס בעיקר להקשר הפוליטי-מדעי של שני השלבים הראשונים, שכבר תוארו בהרחבה בספרות המקצועית, ואילו התייחסותי לשלב השלישי תהיה תיאורית יותר. בסיום המאמר אציע מספר הצעות לפעולה אלטרנטיבית של ארכיאולוגים בירושלים.

מאמר זה אינו מתיימר להיות חסר-פניות. כחופר אשר עשה את צעדיו הראשונים בחפירות בנימין מזר לרגלי הר הבית (בגיל 12) ובחפירות יגאל שילה בעיר דוד (כתלמיד תואר ראשון), כישראלי אשר חווה את התרגשות הקריאה בשרידי טקסטים בכתב עברי עתיק, כמורה החש את מלוא כובד האחריות להכשרתם של ארכיאולוגים צעירים, וכתושב ירושלים הנאלץ להתמודד עם תוצאות פעולתם של קבוצות ושל מנהיגים בירושלים, אני מעורב באופן מהותי בנושאים אשר אדון בהם להלן.

שלב א: הגשמת זכות השיבה

הכנס הארכיאולוגי הראשון בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים נערך בחודש ספטמבר 1967 (אבירם 1968). ראויה לציון העובדה כי, למרות נוכחותם של כל גדולי הדור מבין הארכיאולוגים—ידין, מזר, אביגד ורבים אחרים—ולמרות השתתפותו של הרמטכ"ל יצחק רבין ומספר שרים, לא היה בכנס כל אזכור של חידוש אפשרי של החפירות בעיר, ואף לא של צורך כלשהו בהוכחת קיומו של רצף יישוב יהודי בעיר העתיקה. עם זאת, אין ספק כי הפרידה הכפויה בת 19 השנים מן העיר העתיקה והתנאים המיוחדים (יש שיאמרו, המופלאים) של חזרתם של חוקריה הישראליים, גירו את מה שלימים הפך לתיאבון ארכיאולוגי בריא עד למאוד.

אין זה מקרה שבנימין מזר ונחמן אביגד נבחרו לנהל את משלחות החפירה הגדולות הראשונות בעיר העתיקה. לא זו בלבד שהם היו מבכירי מוריו של המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, אלא ששניהם החלו את דרכם עוד בתקופת המנדאט הבריטי, שניהם חקרו את ירושלים הקדומה עוד לפני חלוקתה בתש"ח, ושניהם ראו, אפוא, את שובם של החוקרים העבריים לעיר העתיקה בריבונות ישראל כסוג של צדק היסטורי (אביגד 1980; בן-דב 1982).

מכל מקום, החפירות החלו רק חמישה חודשים לאחר הכנס, והן נערכו במגרש כמעט ריק סמוך לפינה הדרומית-מערבית של הר הבית/אל-חרם אל-שריף. דאגתם העיקרית של החופרים היתה להשיג את הסכמתם של רשויות הדת לחפירה בקרבה כה רבה לכותל המערבי. הסכמה זו הושגה הודות לפשרה שהגה טדי קולק, ראש עיריית ירושלים, לפיה הארכיאולוגים זכו בכל השטח שמדרום לרחבת הכותל ואילו משרד הדתות קיבל לידיו את כל מה שמהרחבה וצפונה, לאורך הכותל המערבי. זיכיון זה שימש לימים לחפירת מנהרת הכותל לכל אורך הצלע המערבית של הר הבית. בינתיים, הרשויות כבר הספיקו להרוס את רובע המוגרבים הסמוך לכותל, זאת, ללא מעורבות של ארכיאולוגים.

עברו שנים אחדות עד שנוכחות חפירות הכותל החלה להיות מורגשת במפה הקוגניטיבית של ירושלים. בשנים אלה נעשתה העבודה הארכיאולוגית "הקטנה"—חשיפת מבני מידות מהתקופות האומיית והביזאנטית, ופינוי כמויות אדירות של "שפכים" (דהיינו, הצטברות מאות שנות פסולת בגיא). עד ראשית שנות השבעים כבר הגיעו החפירות לפינה הדרום-מזרחית של ההר, בחושפם ממצאים רבים מן התקופה הרומית (ימי הבית השני). תגליות אלה החלו להתפרסם בשורה של מאמרים אשר שיחזרו את הטופוגרפיה ודרכי הגישה אל הר הבית. פרסומים אלה והשחזורים הנלווים להם הציבו במרכז את המתחם של מקדש הורדוס (בן-דב 1982: 98-101; ריטמאייר 1989).

בינתיים, מוקד שני של חפירות החל להתפתח ברובע היהודי של העיר העתיקה. החלטה שנתקבלה בדרג המדיני להרוס את שרידי הרובע ולבנותו מחדש (לאחר שנפגע קשות במהלך קרבות תש"ח ולאחריהן, כאשר השלטון הירדני הרס מספר בתי כנסת) תורגמה למפעל ארכיאולוגי רב-שנתי. הקף הממצאים הפוטנציאליים וטיבם היו בבחינת נעלם כאשר החלו חפירות, ולכן ההפתעה היתה רבה כאשר נמצא עושר של מבנים ושרידים שזמנם מתקופת הברזל ועד ימי הצלבנים. בפרסום הראשוני של החפירות תאר אביגד (1980) בהרחבה את המשא ומתן בין הארכיאולוגים לגופי הפיתוח, וטען כי הגיע ל"שביל הזהב" בין צרכי שני הצדדים, כך שאמינותן המתודית של החפירות נשתמרה, והמבנים החשובים ביותר שומרו בשטחים פתוחים ברובע או במרתפי המבנים החדשים.

אין ספק כי הממצאים "החשובים ביותר" בעיני החופרים הישראליים היו השרידים הנרחבים—ובמידה רבה בלתי צפויים—של ירושלים של ימי הבית הראשון והשני, אף שמבחינת היקפם הגולמי, הם לא עלו על שרידי תקופות אחרות (בעיקר אלה של העיר הביזאנטית ושל ימי הביניים). האופן שבו נארגו השרידים הללו בסיפור החדש של תולדות ירושלים ותולדות הרובע מתואר בהרחבה על ידי אל-חאג' (1998). נקודה משמעותית יותר לטיעון המרכזי של מאמר זה היא העובדה שאף לא אחד משני המפעלים הללו, רבי-היקף ועתירי-מימון כפי שהיו, נהגה במסגרת של תכנון כולל כלשהו. תרומתם הסגולית לשינוי פני העיר העתיקה התבררה רק תוך כדי התפתחותם. אך מרגע שנתבררה תרומה זו, האפילה הארכיאולוגיה "הגדולה" על זו "הקטנה": בעוד השרידים שולבו במהרה במסלולי התיירות של הרובע היהודי, עברו עשרות שנים עד שהחלו להופיע דו"חות מדעיים מפורטים, ואלה אף הובאו לסיום לא על ידי החופרים המקוריים, אלא על ידי יורשיהם (גבע 2000, 2003, 2006; א' מזר 2003).

בעוד חפירות הרובע והכותל תופסות את מירב תשומת הלב, שולבה הארכיאולוגיה—אם גם באופן פחות בולט—במפעל עירוני יומרני הרבה יותר ובעל ממדים מדיניים מובהקים: בניית השכונות היהודיות ממזרח לקו הירוק. הבנייה הנרחבת בשכונות רמות אשכול ומעלות דפנה, הגבעה הצרפתית, גילה, תלפיות מזרח, ומאוחר יותר גם רמות הביאו לחשיפתם של שדות הקבורה הנרחבים של ירושלים היהודית, בעיקר בתקופה הרומית (קלונר וזיסו 2003). קברים רבים הכילו גלוסקמאות מעוטרות ו/או נושאות כתובות, שחלקן ממשיכות לעורר מחלוקת ולשלהב את הדמיון של ציידי-אוצרות בעלי אמונה נוצרית-פונדימנטליסטית. נוסף על הקברים נחפרו עשרות אתרים ידועים פחות, אשר תרמו רבות להבנת הסביבה של ירושלים הקדומה ואשר הפכו למקור מידע חשוב לתיאור ארכיאולוגי מלא יותר של העיר.

ככלל, אפשר להבחין ביחס ישיר בין אופיה והיקפה של הפעילות הארכיאולוגית לבין סדר היום המדיני של ממשלת "המערך" בעשור הראשון לאיחוד העיר: דגש חזק על כינונה של נוכחות ישראלית בתוככי העיר העתיקה ומזרחית לקו הירוק, מתוך מטרה לשנות באופן יסודי וקבוע את מעמדה המדיני של העיר (ברקוביץ 2007: 238-239). זהו עידן המפעלים הגדולים, החוברים להסתכלות חילונית—ולעיתים אף רחבת-אופקים—הרואה במדינת ישראל אפוטרופוס של ערכי תרבות עולמית בירושלים. טבע התגליות במפעלי החפירה הגדולים הבליט את תרומתם לארכיאולוגיה הגדולה: שרידים נרחבים של ירושלים היהודאית (תקופת מלכי יהודה) והיהודית (התקופה הרומית הקדומה) לצד מנה הגונה של שרידים נוצריים ומוסלמיים אשר תעניק לריבונות הישראלית ארשת פנים ליבראלית ורב-תרבותית.

שלב ב': ארכיאולוגיה קטנה וחכמה

המהפך של שנת 1977 והתמסדות הממשל בראשות הליכוד במהלך שנות השמונים הביא לשינוי במעמדה של ירושלים בסדר היום הלאומי. על אף הרטוריקה הנלהבת וחקיקת חוק יסוד ירושלים ב-1980 ("ירושלים, שלמה ומאוחדת, היא בירת ישראל"), המאמץ האידיאולוגי העיקרי של המנהיגות החדשה כוון לבניית התנחלויות ביהודה ושומרון. בירושלים, הממסד העירוני התמקד בחיזוק שכונות קיימות, במיוחד אלה שבפריפריה הצפונית והדרומית (גילה, נווה יעקב, ושכונה חדשה אחת – פסגת זאב), וכן בהרחבה מינהלית כלפי מערב, דווקא.

את ההשתקפות הארכיאולוגית של השינוי בסדרי העדיפויות אפשר לאפיין כמעבר ברור לארכיאולוגיה "קטנה", בהנהגת דור חדש של אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע (סיכום מרשים של עבודתם כלול בספרו של גבע 1994). חפירת הדגל של תקופה זו נוהלה על ידי משלחת עיר דוד בראשותו של יגאל שילה מן האוניברסיטה העברית. אף שנהגתה כממשיכת דרכם של מפעלי הר הבית והרובע היהודי, יש כמה הבדלים מעניינים הן בתפיסה, הן ובביצוע.

א) השטח שבו נערכו החפירות היה, ברובו המכריע, שטח שהוקצה מקדמת דנה לצורך זה; לא הופקע שטח פרטי או ציבורי.
ב) החפירה תוכננה ובוצעה על פי דגם החפירות בתלים מקראיים: עונת חפירה בת חודשיים ולאחריה עשרה חודשי מחקר.
ג) הושגה הבנה עם התושבים הפלסטינים הדרים בסמוך לחפירות. בתים וחצרות נשכרו למשך העונה והתקיימה מידה של יחסי גומלין ידידותיים, אם גם מסחריים בבסיסם.

על אף חשיבותן הרבה של תוצאות חפירותיו של שילה, לחפירות עיר דוד לא נודעה השפעה דומה לזו של החפירות הקודמות על המפה הקוגניטיבית של ירושלים. דבר זה נבע אל-נכון ממיקומן למטה ובמרחק-מה ממוקד הפעילות הדתית בעיר העתיקה, בלב השכונה הפלסטינית של ואדי חילווה (המהווה חלק של סילואן, הכפר המשתרע ממזרח ומדרום לעיר דוד).

מימד חשוב של העבודה הארכיאולוגית באותם שנים התבטא בהתמקדות מחקרית בסביבותיה של העיר הקדומה. כאן נפגשו באופן לא מתוכנן מגמת ההתפשטות של העיר המודרנית ושינויים בסדר היום הארכיאולוגי בעקבות עלייתה של הארכיאולוגיה המרחבית והסביבתית. סקר נרחב (קלונר 2000-2003) ומספר חפירות חשובות ומחקרי נוף במערב ירושלים (לדוגמה, אדלשטיין ומילבסקי 1994; איזנברג 1993; גיבסון ואדלשטיין 1985) הצטרפו לעשרות חפירות הצלה בשוליים הצפוניים והדרומיים של העיר המזרחית; אלה סיפקו נתונים שאיפשרו הסתכלות מחודשת על תולדות ירושלים.

כאן מתגלה פרדוקס מעניין: עבודת ההצלה החשובה בשלב א' ובמיוחד בשלב ב' של הפעילות הישראלית בירושלים נגרמה—מנקודת ראותם של החופרים עצמם—בשל כוח עליון; כלומר, היזמה לא היתה ארכיאולוגית במהותה, אלא פוליטית במובהק. והנה, מעשה פוליטי זה יצר ארכיאולוגיה אשר דימתה את עצמה כא-פוליטית לחלוטין. יתר על כן, ארכיאולוגיה "א-פוליטית" זו היתה נסתרת במידה רבה מעיני הציבור. השיח המדעי היה מוגבל כמעט לחלוטין למעגל המקצועי, והאתרים הנדונים נהרסו, כוסו, או הושארו כמקומות "ריקים"—איים אנונימיים במרקם האורבאני של ירושלים המודרנית. אין ספק כי עבודת הארכיאולוגים הצילה אינפורמציה רבה משיני הפיתוח הדורסני. בה בעת, צניעותה גרמה לכך שכמעט ולא הותירה רושם. בכך היא תרמה להפיכת מפעל בניית השכונות במזרח ירושלים להתפתחות טבעית כביכול, שאין להרהר אחריה.

מעבר לכך, עבודת ההצלה נפגמה על ידי התכחשותם של עושיה להקשר האינטלקטואלי שבתוכו עבדו: מה שנראה בעיניהם כמדע "אובייקטיבי" היה, ככלות הכל, פעולה של יצירה תרבותית—במקרה הנדון, יצירת רקורד ארכיאולוגי; חינוכם והנחות היסוד שלהם השפיעו על המוטיבציות שלהם ועל תחומי התעניינותם, ואלה מצידם קבעו את אופני איסוף הנתונים והצגתם. קל להדגים עניין זה באמצעות חלון הראווה העיקרי של הארכיאולוגיה של תקופה זו, הלא הוא כרך האוסף בעריכתו של הלל גבע, Ancient Jerusalem Revealed (גבע 1994). הכרך נחלק לשלושה שערים: תקופת הבית הראשון, תקופת הבית השני, ותקופות מאוחרות, ו-39 פרקיו נחלקים כדלהלן: קברים וקבורות (12), ממצא אפיגרפי (8), ביצורים (8), חפצי אומנות (3), וארכיטקטורה מסוגים שונים (7). רק פרק אחד מוקדש לתעשייה יומיומית (י' מגן, הכותב על תעשיית כלי האבן), ואף פרק אינו מוקדש לנושאים המרחביים או הגיאוגרפיים אשר היו כבר נפוצים למדי בספרות המקצועית בזמן הפרסום. כרך זה משחזר, אפוא, את תחומי העניין הסטנדארטיים של הארכיאולוגיה הירושלמית מאז שנות השבעים, בלא להעלות כמעט שאלות חדשות ובלי לתת ביטוי לגישות מחקריות חדשות.

בהקשר זה אף נקל להבין את התעלמותם של מרבית הארכיאולוגים הישראלים מהולדתה של אסכולה ארכיאולוגית פלסטינית בשטחים בשנים הנדונות, במקביל להתבססותה של התנועה הלאומית הפלסטינית (גלוק 1994). לאור מיעוט האפשרויות למפגש לגיטימי עם אקדמאים פלסטינים,רוב הארכיאולוגים הישראלים הניחו מראש כי אסכולה מתגבשת זו הינה לא-מקצועית, שולית, ומונעת מדחפים פוליטיים בלבד. כך הפסידו שני הצדדים את האפשרות להכיר גישות ארכיאולוגיות אלטרנטיביות לאותו נוף ולאותה היסטוריה שאותה חקרו. גישות אלטרנטיביות אלה כללו נושאים בסיסיים כגון עצם הגדרת המונח "עתיקות", מקומה של ארכיאולוגיה היסטורית (של הדורות האחרונים) ושל אתנוגרפיה, או זהותם של ה"ילידים" של ארץ ישראל. בישראל, הטרמינולוגיה המקובלת הוטמעה עד כדי כך, שכל ערעור על מושגים כגון "ימי בית ראשון", "יישוב ישראלי" או "נר הרודיאני" נתפס כעילה לעלבון, אם לא כהתקפה על זכות קיומה של המדינה עצמה (ואין הדבר תלוש מן המציאות, בהתחשב ב"משחק סכום-האפס" המאפיין את שיח הזהויות הישראלי והפלסטיני).

כך, הטמיעה הארכיאולוגיה "הקטנה" של העשורים השני והשלישי של פעילות ארכיאולוגית ישראלית בירושלים את ערכי הארכיאולוגיה "הגדולה" של העשור הראשון, ואף תרמה מצידה לשכפולם, בלא לקרוא עליהם תיגר ובלא להציב סדר-יום חדש.

שלב ג: משוכנעים בצדקתם

"השנה הפוליטית 1992-1993 היתה שנת מפנה בתולדות יחסי ישראל והפלסטינים בירושלים. בראשיתה מצויה חזרתה של מפלגת העבודה לשלטון בראשות יצחק רבין, אשר סללה את הדרך להסכמי אוסלו של 1993; בסופה ניצב נצחונו של אהוד אולמרט בבחירות לראשות עיריית ירושלים, אשר סימל את ניצחון סדר היום הדתי-ימני בעיר והתפוררות עוצמתם של גופים חילוניים וליבראליים. בזהותו בהסכמי אוסלו איום על מפעל ההתיישבות בגדה המערבית, נכנס הימין האידיאולוגי לפעולה בהילוך גבוה. בירושלים החלה מערכה דו-ראשית המכוונת מצד אחד לדיכוי הפעילות הפוליטית הפלסטינית בעיר, ומצד שני לכינונה של נוכחות יהודית במספר גדול ככל האפשר של נקודות בעיר העתיקה וסביבותיה (כהן 2007). דמות מרכזית בפעילות היה חבר מועצת העירייה שמואל מאיר, שהלך לעולמו בטרם עת בשנת 1997. בראיון משנת 2005 מתארת אלמנתו את פעילותו באמצע שנות התשעים:

"תכניותיו בהיותו חבר מועצה כללו את הרחבת שכונת פסגת זאב, בניית טיילת בדרך העופל שלמרגלות הר הזיתים, עבודות לפיתוח עמק יהושפט, בנייה באזור שער הפרחים, פיתוח מנהרות הכותל, שיפוץ ה"חורבה", ומעל הכל הרחבת גבולות ירושלים הריבונית באמצעות בניית השכונה בהר חומה, שנקראה על שמו "חומת שמואל", ואישור התכניות לבנייה יהודית בראס אל-עמוד שבהר הזיתים, כיום שכונת מעלה הזיתים.

...

מאיר אסף גופים שונים שפעלו למען ירושלים, וכינה אותם "הפורום למען ירושלים". בפורום היו חברים בין היתר מתי דן מעמותת "עטרת כהנים", דויד'לה בארי מעמותת "אלעד", חיים פלק מהדור הצעיר במפד"ל, חנן פורת, כצ'לה, אורי אריאל, סולי אליאב ממנהרות הכותל, אלישע פלג ועוד רבים וטובים. (שנור 2005)"

פעילות זו מציינת את ייסודו של קשר אינטימי, שטרם נודע כמותו, בין סדר היום האידיאולוגי של תנועת ההתיישבות היהודית-ימנית לבין הארכיאולוגיה של האגן ההיסטורי בירושלים. במעגל האישים המוזכר לעיל, שלוש דמויות (דן, בארי, ואליאב) הן מרכזיות בתהליך הנמשך של רכישה, בנייה וחפירה יהודית בתוך האגן ההיסטורי, בעוד האחרים שימשו או ממשיכים לשמש כפטרונים פוליטיים שלהם. בתחילת הדרך היתה לארכיאולוגיה, אמנם, משמעות שולית. למען האמת, היא נתפסה כמכשול יותר מאשר כתרומה למפעל, היות שכל בנייה בירושלים מחייבת חפירה טוטאלית מקדימה, העלולה להמשך שנים.

כאן ראוי להקדיש כמה מילים לתפקידה של רשות העתיקות. הרשות הוקמה ב-1990, בהחליפה את אגף העתיקות והמוזיאונים של משרד החינוך והתרבות. משמעות ייסודה של רשות עצמאית היתה גידול מהיר ביכולת האכיפה והביצוע ובכוח אדם, אשר הביאו במהרה למצוקה תקציבית. הצורך במימון חיצוני גרם למעורבות הולכת וגוברת בפעילות חוזית מול גורמים ציבוריים ופרטיים, על פי עיקרון "המזהם משלם" (כלומר, על הגורם העתיד לפגוע בעתיקות מוטלת האחריות לממן את הפיקוח והחפירה). בתפקידה כמפקחת על כל בנייה באתר ארכיאולוגי מוכרז, לרשות ניתנת הסמכות למנוע או לעכב בנייה. ואולם, בשל כפיפותה ההולכת וגוברת לכללי השוק בכלכלה חופשית, רשות העתיקות הופכת להיות תלויה יותר ויותר בפרוייקטים של גורמי פיתוח. כך הפכה הרשות לשחקן מרכזי בפוליטיקה של הפיתוח בתוך האגן ההיסטורי של ירושלים, ודומה שהיא נתונה לעיתים במצב של ניגוד אינטרסים. יתרה מזו, עצם הגדרת "הלקוחות" של הרשות עוברת שינוי משמעותי: בכלכלת שוק, הגורם המממן הוא הלקוח (ולא, למשל, ציבור משלמי המיסים), על כל המשתמע מכך.

לאחר מספר חיכוכים עם הרשות, קלטו מתנחלי מזרח ירושלים כי הארכיאולוגיה יכולה לשמש להם אמצעי לתפיסת שטחי ציבור נרחבים: כל השטחים הפתוחים באגן ההיסטורי יוכרזו כגן ארכיאולוגי, וארגונים אידיאולוגים בדמות עמותת אלע"ד ישמשו קבלני-משנה של המדינה לשם פיתוח וניהול האתרים. בתוך החומות, שטחים חפורים—אפילו אלה המיועדים לבנייה—יוכלו להיות מנוצלים באורח דומה. המטרה הסופית של כל הקבוצות הללו, יש לזכור, היא תחילה לתקוע טריז בין השכונות הפלסטיניות על מנת לסכל כל תוכנית לחלוקת ירושלים, ובסופו של דבר להביא לדילול הנוכחות הפלסטינית באגן ההיסטורי כולו (הירשברג 1996). הארכיאולוגיה מספקת הון פיסי וסמלי למפעל זה, בדמות נרטיב המדגיש את המשכיות היישוב היהודי (תוך העלמת תרבויות אחרות) ובדמות שרידים המעידים על המשכיות זו. יתר על כן, ככל שהשרידים סמוכים יותר להר הבית, כך עולה חשיבותם בעיני מקדמי המפעל, ובכך מודגש אופיו המשיחי של מפעלם.

"ניסוי הכלים" של גישה חדשה ונועזת זו היתה פריצת הפתח הצפוני של מה שמכונה "מנהרת הכותל": רצף של קמרונות, בורות מים, תעלות חצובות ומעברים מודרניים אשר חוברו יחדיו על מנת לאפשר מעבר מרחבת הכותל ועד לפינה הצפונית-מערבית של הר הבית. המנהרה נחפרה ביזמת משרד הדתות, ובשנת 1996 היה מספר המבקרים בה מוגבל, בין השאר בשל העובדה שהיה לה רק פתח אחד, בצד דרום, סמוך לרחבת הכותל. ההחלטה התמימה-לכאורה שנתקבלה באוקטובר 1996, לאפשר תנועה חד-סיטרית במנהרה על ידי קריעת פתח בקצה הצפוני, הביאה לגל אלימות בירושלים ובגדה המערבית שעלה בחייהם של עשרות אנשים. ההודעה על החלטה זו נמסרה פי ראש העיר דאז אהוד אולמרט, באופן שאילץ את ראש הממשלה נתניהו לתת לה גיבוי פומבי; אך אין ספק שהמרוויחים העיקריים מן הפרשה כולה היו האירגונים האידיאולוגיים-דתיים שמושבם בלב העיר העתיקה – הקרן למורשת הכותל (עמותה ממשלתית), ישיבת אש התורה וישיבת עטרת כוהנים – אשר המנהרה משמשת להם צינור חמצן, באשר היא מושכת אלפי תיירים ומאפשרת תנאים שאין כדוגמתם לאינדוקטרינציה אינטנסיבית (הגישה למנהרה היא מרחבת הכותל, ומורשית לקבוצות מאורגנות בלבד; אין מעבר חופשי במנהרה לפלסטינים או לתיירים). מבחינה פוליטית, אירועי המנהרה היוו מתנה משמים גם לגופים האסלאמיים הקיצוניים המצויים מעבר למתרס. לאחר שנת 1996, כחלק מן ההבנה שהושגה עם נציגי הוואקף בעקבות המהומות, הופסק הפיקוח הארכיאולוגי בחראם (אבני וזליגמן 2006). ניתנה למעשה הרשאה כוללת (באמצעות העלמת-עין) לוואקף לבצע עבודות שיקום וניקוי בחללים הקדומים מתחת למסגד אל-אקצא. כך שורבבה הארכיאולוגיה, ולבסוף הוקרבה, בקרב הראשון במלחמת הדת שהיא צורתו ההולכת ומתפתחת של הסכסוך הישראלי-פלסטיני בימינו.

מנהרות הכותל היו מעולם בתחום שיפוט מוסדות הדת, בהיותם קודם כל מקום קדוש שבו נסבלת נוכחותם של ארכיאולוגים. הניצול הישיר של הארכיאולוגיה למען קידום סדר יום דתי-אידיאולוגי הושאר לעמותה אשר עתידה להפוך לגוף היעיל ביותר מבין עמותות ההתיישבות היהודיות – עמותת אלע"ד (אל עיר דוד; ויצמן 2007). בשנות ה-90 המוקדמות ניסתה עמותת אלע"ד לבסס התיישבות יהודית בואדי חילווה – החלק של כפר השילוח הבנוי על השלוחה הדרום-מזרחית של ירושלים הקדומה (עיר דוד). השיטה המועדפת של אלע"ד היתה רכישת בתים באמצעים חוקיים או מעין-חוקיים, בתוספת עבודת שתדלנות פעלתנית בקרב הרשויות, ובמיוחד אצל שר השיכון דאז אריאל שרון, למען הקמת מבני מגורים על גבי השרידים הקדומים ביותר של ירושלים. חילופי הממשלה בשנת 1992 הביאו להקפאת תוכניות אלה, וננקטה דרך חדשה: השגת חוזה מרשות הטבע והגנים לניהול הגן הארכיאולוגי בעיר דוד.

האקלים הנוח ל"מיקור-חוץ" של עבודת הממשלה תרמה לסיכויי תכסיס זה, והמתיישבים ניצלו את תומכיהם הממוקמים היטב במשרדים ממשלתיים ועירוניים על מנת לרכוש שליטה בנתחים גדלים והולכים של השטחים הארכיאולוגיים בתוך עיר דוד ומסביבה. נוסף על כך, רשות העתיקות, אשר מלכתחילה נקראה על מנת לרסן את תיאבון המתיישבים לבנייה על גבי עתיקות, הפכה במהרה לקבלנית משנה של אלע"ד, תוך שהיא מנהלת חפירות רחבות-היקף לשם פיתוח הגן הלאומי המנוהל על ידי עמותת המתנחלים. חפירות אלה מומנו בעזרת מערך של כספי ציבור ותרומות שהרכבו מעולם לא נחשף. עקב הירידה המתמדת בחלקו של התקצוב הממשלתי במימון פעולותיה, נתפתתה רשות העתיקות למעורבות גדלה והולכת במיזמי עיר דוד, ועד כה השקיעה למעלה מעשר שנות עבודה במפעל החפירות. ערכן המדעי של החפירות ניכר, ותגליותיהן שופכות אור על שלבים רבים בתולדות העיר, מתקופות הברונזה הקדומה והתיכונה ועד התקופה הביזאנטית. ואולם, הצגת הממצאים לציבור נותרה במידה רבה בידי עמותת אלע"ד, כאשר התוצאה היא ניצולם הבררני על מנת לקדם את סדר היום של העמותה (לדוגמה, מירון 2006 וכן ר' אתר האינטרנט של עיר דוד: cityofdavid.org.il).

לצד ניצול גלוי זה, התגברה הנטייה להדיר את התושבים הפלסטינים מתהליך החפירה ומן הנרטיב ההיסטורי המלווה אותו. הפער בין התשומות האדירות במעשה החפירה לבין התשתית העירונית המתפוררת בולט מאוד. לא רק שאין התייעצות מוקדמת עם האנשים החיים למעשה בין אתרי החפירה, אלא שהחפירות הפכו למטרד קבוע, והם מוסיפים עוד נדבך לכשל העירוני באחד מן האזורים העניים בעיר, ולא רק שמתעלמים מתקופות היישוב הלא-יהודי, אלא שכל מגמת פיתוח האתר היא כזו שנועדה להפוך את התושבים הפלסטיניים המקומיים לבלתי-נראים למבקר החולף במקום. תיירים מונחים לא להיכנס לחנויות של פלסטינים, הם מופנים לנתיבים שבהם יש מינימום תנועה פלסטינית, ואף הוצעו הצעות שונות לכוון את מירב התנועה התיירותית למנהרות תת-קרקעיות, שבהם רק לעבר היהודי תהיה נוכחות.

כיצד מגיבים על כך הארכיאולוגים? מספר דמויות מרכזיות, ביניהם פרופסורים מן המכון לארכיאולוגיה באוניברסיטה העברית, יזמו התנגדויות: עתירה לבג"ץ שהוגשה ב-1998 כנגד המונופול שניתן לאלע"ד על הפעילות הארכיאולוגית באגן עיר דוד הסתיימה בפשרה שלפיה ניהול הגן היה אמור לעבור לגורם בלתי-תלוי. הסכמה זו לא מומשה בפועל, ואלע"ד פשוט התישה את המנסים להחליפה.

עם זאת, מרבית הארכיאולוגים, ובמיוחד החופרים מטעם רשות העתיקות, מגייסים להגנתם את שיירי הגישה הא-פוליטית . מתיחת קו מפריד בין הזהות המקצועית לזו החברתית מאפשרת לארכיאולוגים—הן מן העולם האקדמי והן עובדי המדינה—להתמקד אך ורק בהיבטים הטכניים של עבודת השטח ובפרשנות בסיסית של תוצאותיה. אולם לניסיון להתמיד ב"ארכיאולוגיה הקטנה" בתנאים אלה יש צליל חלול: כללי עבודה רבים של הארכיאולוגיה המדעית נעקפים או מופרים על מנת להשביע את רצון "הלקוחות"—המממנים והמתיישבים. נטייה זו הפכה כה גלויה עד שחברי המועצה הארכיאולוגית—גוף שברגיל קולו כמעט אינו נשמע—מצאו עוז לבקרה (רפופורט 2007). קטעי פרוטוקול שפורסמו מישיבת המועצה בחודש מרס 2007 מעידים על ביקורת המופנית כנגד פעולות כגון חפירה אופקית בגלריות תת-קרקעיות לאורך הרחוב הרומי שליד בריכת השילוח, או המשך הנוהל לפיו רשות העתיקות מעניקה לעצמה הרשאות לחפירה באגן ההיסטורי של העיר העתיקה ללא התייעצות עם המועצה. בעת כתיבת שורות אלה, דומה שהעמדת הפנים כאילו קיימת ארכיאולוגיה חסרת-פניות או "א-פוליטית" כבר אינה אפשרית. חופרי רשות העתיקות נחשפים והולכים כ"חמורו של משיח" בשירות הימין הדתי-לאומי.

סיכום: האם ארכיאולוגיה יכולה לקדם את השלום בירושלים?

תומכי הפעילות הארכיאולוגית העכשווית באגן ההיסטורי מעלים לעיתים קרובות טיעונים כגון אלה:

1. כל פעילות הפיתוח המתרחשת כיום בירושלים היא חוקית למהדרין: החפירות הן סטטוטוריות ויש לבצען בידי גוף מבוקר דוגמת רשות העתיקות.
2. היות והפלסטינים תושבי ירושלים אינם מכירים בריבונות הישראלית ואינם משתפים פעולה עם גופים עירוניים, אין דרך לשלבם בתכנון הפעילות הארכיאולוגית ובביצועה.
3. בנייה פלסטינית לא-חוקית מסכנת עתיקות; כל חפירה באגן ההיסטורי היא, בהגדרה, חפירת הצלה.

טענות אלה נכונות כשלעצמן (לפחות בפרספקטיבה הישראלית), אך הן מבוססות כולן על הסתכלות קצרת-רואי וצרה, לפיו כל חלקה הנקנית או הנחפרת היא יחידה העומדת בפני עצמה. בהסתכלות כוללת, מעשי הבנייה והפיתוח באגן ההיסטורי נובעים, בעשור האחרון, בעיקר מאינטרסים כיתתיים. אם יורשו אלה לפעול באין מפריע, אינטרסים אלה יובילו את ירושלים כולה במורד הקונפליקט הדתי וירחיקו כל אפשרות לפתרון פוליטי. כך, תורמת עבודת ה"הצלה" הארכיאולוגית בשירות גופים אידיאולוגיים בסופו של דבר להשמדתה-היא: וכי מה ייוותר מן הארכיאולוגיה כאשר תפרוץ מלחמת-דת והכל יעלה בלהבות?

למען הישרדותה, לארכיאולוגיה של ירושלים יש צורך ממשי ביציבות ובהסדר פוליטי. אם הסדר כזה מחייב הקפאת בנייה חדשה באגן ההיסטורי, ולצידה הפסקת חפירות – יהא כך. את ההחלטה על חפירות חדשות אין לקבל על בסיס כל מקרה לגופו. יש לבחון את הנושא באופן גלובאלי, יש לעודד דיון ציבורי, ויש לאפשר השתתפות של הצד הפלסטיני בדיון זה.

על הארכיאולוגים עצמם להתמודד עם ההיבטים האתיים של פעולתם. בכל מקום ובכל זמן שאנו מבצעים חפירה, עלינו לשאול את עצמנו את השאלות הבאות:

מי הם הלקוחות שלנו, במובן הכולל?
מה השפעתנו על המקום שבו בחרנו לחפור?
האם אנשי המקום שותפו בהחלטות העתידות להשפיע על סביבת החיים שלהם?
מה נעשה על מנת למזער את ההשפעות השליליות של עבודתנו?
מה נעשה על מנת להגביר את ההשפעות החיוביות של עבודתנו?
מה היא מורשתנו לאתר ולסביבתו, לאחר שנסתלק מן המקום?

איש אינו פטור מאחריות אתית אישית. היותנו חלק מארגון גדול אינו משחרר אותנו מאחריות כלפי הציבור כפי שאינו משחרר אותנו מאחריות כלפי שותפינו למקצוע (עבודת שדה מיטבית, פרסום מדעי וכו'). אם אנו מתעקשים על חתימת שמנו על גבי פרסומים מדעיים, עלינו להכיר באחריותנו גם להשפעת התנהלותנו המקצועית על הסביבה האנושית שבה אנו פועלים.

היכולת לקיים עבודה ארכיאולוגית מיטבית תלויה במידה רבה בקיומה של סביבה סובלנית ויציבה. ארכיאולוגיה המתנהלת מאחורי גדרות תיל או תחת שמירה מזוינת, רבים סיכוייה להיפגע על ידי האלימות הנצורה שבה היא נולדה. יש דרכים רבות בהן אפשר לנצל את הארכיאולוגיה על מנת לטפח הבנה בין קבוצות שונות, מעמדות חברתיים שונים ואף בין דתות שנות, אפילו בירושלים. ספרי הדרכה רב-לשוניים המציעים מבטים שונים על העבר; סיורים החושפים לא רק את התרבויות השונות בעיר, אלא גם את הבדלי המעמדות או התפקודים המגדריים השונים של בני התקופות השונות; התייחסות חיובית לעיר כתוצר של שכבות שונות של תרבויות עולם, ולא כרכושה הבלעדי של קבוצה זו או אחרת – כל אלה הן אסטרטגיות ופעולות שבהן יכולים ארכיאולוגים למלא תפקיד מקצועי קונסטרוקטיבי.

ירושלים האירה פניה לארכיאולוגים. היא בנתה קריירות רבות וסיפקה פרנסה לרבים עוד יותר. הגיע הזמן שנציע לה משהו בתמורה.

חזור למעלה